אתמול לקראת סוף ההופעה  כמעט בעטתי לו בתחת.
אפילו שהוא לא מכיר אותי. ואני לא אותו.
הוא עמד שם ליד בת הזוג שלו,
שהסתכלה לכל הכיוונים
וקצת התקרבה אליו והעיפה בו מבט.
היא כל כך רצתה חיבוק, חום, תשומת לב, משהו… זה פשוט קפץ ממנה

והוא? עם הידיים בכיסים.
והיא? עם העיניים בצדדים.
כאילו הם בכלל לא זוג. כאילו הם רק הגיעו כדי להגיד שהם בילו ביחד,
כי ככה עושים.
כאילו שזה מה שיעזור להם לתקן את הזוגיות השבורה שלהם.

והאמת? שזה היה יכול…
אם הם רק היו מוותרים על כל האגו.
כן, אני לא מכירה אותם,
אבל לחשתי אל האיש שלי
שאני מתה לבעוט להוא מקדימה בתחת. שיתן לה כבר חיבוק!
להעיף לה אולי איזה סטירה מצלצלת… שתיקח לו את היד במקום רק להשתוקק.
שיש להם, לשניהם, אפשרות להיות בזוגיות ולא רק נשואים.
שיש להם אחריות בתוך מערכת היחסים הזאת! שעל המסלול הזה… הולך להיות מבאס עוד הרבה יותר.

אמרתי לו, וחיבקתי אותו חזק.
שמחתי שיש לנו אותנו
והוא קיווה שאנחנו לא נהיה ככה בעוד x שנים וילדים.
הזכרתי לו ולי, שזו לגמרי האחריות שלנו. שלי. שלו.
לשמור על הברק בעיניים, על השלווה והפתיחות בלב על הבית הזה שיצרנו ביחד. על הדבר הזה שקוראים לו אהבה.
וליתר דיוק…זה לא תלוי בשום דבר ובאף אחד.
רק בי. רק דרך החלק הזה אני יכולה להשפיע, אבל החלק הזה הוא הכל.
ואני בוחרת לזכור ולהזכיר את האהבה שלי גם כשמעולה וגם כשיש כעסים ואי הסכמות.
בלי לתת ל״נסיבות״ להרוס לי, להאשים אותו שבגללו,
או לקבוע שהוא תמיד ואף פעם לא.

הרבה יותר משתלם לאמץ כזו גישה, באחריות.
לא לחכות שצד השני יתקרב, יסלח, יחבק, יגיד מילה טובה. להתחיל בעצמי את מה שאני רוצה לקבל.
גנדי אמר ״היה אתה השינוי שאתה רוצה בעולם״.
לא רק בעולם הגלובלי, גם בעולם הפרטי שלי זה תופס. גם שלכם…

 

להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. שלי.

105