סוף של שנה עברית
ותחילה של שנה חדשה
וגם כנס בלוגריות שהשתתפתי בו לא מזמן
גרמו לי כולם לעצור לרגע ולהבהיר למה בכלל אני כותבת.
להבהיר לכן, אבל להבהיר הרבה גם לי…

תראו, זה מצריך מאמץ כל הקטע הזה של כתיבה, בלוגינג, מיילים…
מצד אחד יש לי הרבה מה להגיד,
רוצה להפיץ מהבשורה שלי, רוצה שעוד ועוד נשים ידבקו
בהרגשה של להיות ראויות ומלכות ויעשו בשביל עצמן.
שידעו שבאמת הכל אפשרי!
זה אותו הצד שמתגנב בלילה בלילה, שניה לפני שאני נרדמת,
ומכתיב לי בראש את הפוסט הבא, את תמצית הדברים.

(אם חייכתן עכשיו, אתן בטח בלוגריות שמכירות את התחושה הזו
ואת המשפטים שמתהווים להם בראש בלי בכלל שהתכוונו… :))
וזה צד כזה שלא אכפת לו מה אומרים.
הוא פשוט רוצה להביע, להוציא החוצה את מה שיש
דיירקט מהלב ומהמוח הזה שעובד כל היום.

מהצד השני…
תמיד יש את הרצון שיאהבו את מה שכתבתי,
שזה יגע, שזה ירגש, שזה יצחיק, שזה יהיה מעניין.
שיפתחו את המיילים, שיגיבו, שאדע שזה לא סתם.
הרצון הבסיסי הזה שפשוט…
יאהבו אותי.
כזה פשוט.
והפחד הזה, שאולי לא…

להביע את עצמי

היום אני כבר גדולה (יותר) וכבר יודעת להנמיך את אותם הקולות שמפחדים
ופשוט נותנת לראש לרוץ ולאצבעות להקליד…
רוב הזמן המילים נשפכות כמו מים,
והיד מבקשת מהם קצת להרגיע (בכל זאת, אם זה לא נכתב זה לא מגיע לכאן).
אחר כך הראש מסתכל מהצד, מבקר ושופט
מה להוריד, מה עובר ומה חופר.
(לפעמים החופר נשאר…)

מזל שכבר שהקול של מאיה
כבר חלוש וקלוש ובקושי נשאר לו מקום…
אתם כבר מכירים את מאיה, כן? זה שם החיבה ל "מהיגידו"

אז,מזל!
אחרת אתן יודעות מה היה קורה?
לא היינו נפגשות כאן!
אני הייתי מפחדת ממאיה (גידו)
הייתי נשארת עם המילים שלי לעצמי,
כל הנצנצנים האלה לא היו מופצים בעולם,
אני הייתי נשארת עם כאב גרון ככל הנראה
ואתן הייתן ממשיכות לנדוד בין דפים משעממים ואינפורמטיביים ברשת.
מבאס רצח.

*לא, אני לא כזו מגלומנית… אני מתכוונת אלי, אבל
גם אל כל מי שאי פעם כתבה ופרסמה משהו.

כל היום כותבת

הקול שצריך וראוי שיהיה לו מקום הוא הקול של מה עושה לי טוב.

מודה.אני מאוד אוהבת לקרוא תגובות
ולשמוע בשבילים ובמפגשים שהכתיבה שלי נגעה בא~נשים
ושזה הזיז להן, הן קיבלו מזה משהו חדש…
זה באמת מרגש ונותן דלק לעשות ולכתוב עוד!
אבל בתכלס, (אל תכעסו… ) הכל מתחיל מהרצון
הדי אגואיסטי שלי, פשוט להוציא החוצה.
מהצורך שלי להקשיב פנימה, לנקות את רעשי הרקע ופשוט לכתוב
את הקול שלי. את מי שאני ומה שיש לי בפנים.

הקטע המדהים הוא, שכשאני נותנת מקום לקול הנקי והאותנטי הזה,
אז גם התגובות, המקום האישי הזה שנוגע, פשוט קורה מעצמו
בלי מאמץ. בלי להתכוון ולתכן את התוצאה.

אז כן, יש מי שלא יתחברו, יש כאלה שיסירו את עצמן מרשימת התפוצה.
זה ממש בסדר (ואני ממש לא צריכה לקבל התראה במייל על כל אחת כזו,כמו פעם)
תאמת? זה אפילו לא צובט לי בלב.
זה קרב אבוד מראש לקלוע לדעת כולם, לנסות לרצות את העולם (מלשון ריצוי).

היום, אני כבר גדולה יותר ורואה שכל אחד מבקש לקבל משהו.
וזה בסדר שלאחת יתאים מה שכתבתי ולשנייה משהו אחר יהדהד…

מה שבטוח, זה לא ישנה את הרצון שלי לכתוב, לעשות ולהביע את עצמי
באלף דרכים שונות.
זה לא פחד שיכבה אותי.

מבחינתי, גם בישול זו דרך להביע את עצמי ואת היצירתיות שלי.
דרך שלא רק נוגעת בלב אלא גם נכנסת לכל תא ותא בגוף.
די מדהים, לא?
שהאנרגיה שבחרתי לשים באוכל, יכולה ממש להיכנס אל האנשים שטועמים ממנו.
ההבנה הזו גורמת לי לדאוג שהתודעה והאנרגיה שלי
יהיו במקום שבו אני רוצה שהם יהיו (ולא איפה שהיום תפס אותי במקרה…)

כנראה שבכל סוג של יצירה ותקשורת, אפשר לחוש את האנרגיה הזו.
למשל כשלמדתי קדרות, והייתי באה ביום מבאס, לא מרוכזת ולא בפוקוס,
נחשו איך הכלים היום יוצאים…? לגמרי לא במרכז ולא בפוקוס גם הם.
והרי גם באוכל זה ככה- או שעושים באהבה או לא בכלל…
אז אולי גם בכתיבה.

כל פוסט והמצב רוח של היום שלו, האנרגיה שהיתה בי באותו הרגע
והפיזור או הזיקוק שהיו לי בראש כשהמילים נוצרו על המסך.
(הרבה יותר ציורי להגיד "על הנייר" אבל… אנחנו כבר לא בדור הזה)

להביע את עצמי

זהו להפעם… בלי מסקנות מיוחדות, בלי TO DO LIST או החלטות הרות גורל,
ככה שיתוף בפשטות, במנועים שלי
שאולי יפגשו באיזה מקום אצלכן.
ואולי גם לא. הכל טוב…

העיקר שגם אני מהצד שלי וגם אתן מהצד השני,
נפרד עוד קצת ממאיה ונזכור להקשיב לקול שלנו.
זה האיחול הפשוט שלי לשנה הקרובה.
🙂

895